אגלה לכם סוד: אני אוהבת לקרוא ספרים פעמיים (לפחות).
את "שש כנפיים לאחד" מאת חנוך ברטוב קראתי לראשונה בתיכון. בת- ים, העיר שבה גדלתי, הייתה עיר קולטת עליה וגיבורי הסיפור קמו לתחייה בדמות השכנים בבניין. רובם היו עולים חדשים ניצולי שואה, זוג מבוגרים עם ילדה. אנחנו היינו מ"הוותיקים".
שש כנפיים לאחד, מאת חנוך ברטוב
העולים ניצולי השואה הם גיבורי הסיפור של ברטוב: קלינגר הסנדלר, רעייתו גיטל ובנם המתבגר מנשה; צירקין החייל המשוחרר, הרופא תיאודור שטרן, גליק הזקן ורעייתו הצעירה מאניה. מן העבר השני עומדת רקפת, מורה צעירה בת הארץ, שאהובה נפל במלחמת העצמאות. כל הגיבורים נושאים אתם צלקות, או משנות הנדודים באירופה או מימי המלחמה בארץ. המורה רקפת, מבקשת לחזור לחיים והיא עושה זאת באמצעות ההוראה בבית הספר השכונתי, מקום שבו היא פוגשת בסיפורי המשפחות.
בקריאה הראשונה, המפגש בין העולים לוותיקים היה בעיני מוקד הספר. ברטוב מספר על שכונת עולים המתאחדת לסייע לזוג מוזר שהגיע לשכונה: זקן וצעירה המצפים לילד. הם מתארגנים להפגנה שמטרתה השגת רישיון לפתיחת מאפיה עבור הזקן. ההפגנה היא שיאו של הספר שבו אנשי השכונה הופכים מאוסף אנשים המתמודדים איש איש עם קשייו למה שברטוב מכנה בשם "עדה".
לימים, ראיתי את הפערים שלא נסגרו. את העוני והאבטלה שהם עדיין נחלתם של רבים בשכונות ובעיירות פיתוח. בקריאה החוזרת, הבוגרת, ראיתי כי המורה "הוותיקה" היא זו שמארגנת את ההפגנה ואיך מבעד לשורות מאמצות הדמויות את עולם הערכים הציוני, הפרודוקטיבי של ברטוב. להתנשאות מעין זו לא קשה למצוא דוגמאות גם כיום.
ובכל זאת יש בספר סוג של אופטימיות. לא רק לידת התינוקת לזוג הניצולים והשגת הרישיון לפתיחת המאפיה על אף סבכי הבירוקרטיה. אפילו המפגש המייסר בין תיאודור לאשתו, שאבדה במהלך המלחמה, מבשר תקווה.
הנחמה מובלעת בשם הספר "שש כנפיים לאחד". השם, שנלקח מנבואת ישעיהו, מורה על התפקיד המוגדר שיש לארבע כנפיים: שתיים מכסות את הפנים ושתיים מכסות את הרגליים. לשתיים הנותרות נועדה שליחות: לעופף. בהקשר ההיסטורי קוראים לתפקיד הזה חזון.
כתבה: אורלי אילני, חברת צוות היסטוריה במטח
